צריך לכבות את האור בירושלים
- 11 נובמבר, 2011
- כתוב תגובה
סופיה מחזיקה שלדי אדם במזוודה מיוחדת מתחת למיטה שלה. בבית שלה מתרוצצים עכברים שמדברים ביניהם ספרדית. היא אוכלת רק פעם בשלוש שנים, וכשמגיע הזמן לאכול, היא לוקחת את אחד הילדים שנולדו לה, הולכת לשדות ואוכלת אותו שם.
ככה אומרים.
אבל האמת על סופיה, אחת מכמה דמויות בלתי-נשכחות בספרה של לימור טופז הלוי, מפתיעה הרבה יותר. ובסיפור שלה, כמו בסיפורים אחרים בקובץ, הקורא מוצא את עצמו נע ברכבת שדים, במסע מסחרר בין מה שרואים בחוץ, דרך חור המנעול, לבין המציאות של מי שחי מאחורי הדלת.
לימור טופז הלוי היא מספרת שובת לב, הנעה בבטחה בין סגנונות כתיבה שונים, ומעמידה תמונות חיים מרתקות, על מלוא מורכבותן ואנושיותן. צריך לכבות את האור בירושלים הוא קובץ מקורי ורווי הומור. ספר שכולו הפתעה.
"ובטי מסתכלת על תקווה בעיניים ענקיות, והפה שלה פתוח, והיא תופסת לתקווה חזק את היד שלה ואומרת, "אז תקווה, מה תעשי? שבאמת אי אפשר לתת לפלאפל עם הדירה להתחמק כל כך מהר בגלל שטויות.. ואנחנו כבר לא צעירות בכלל.. וגם השם הטוב נשרף יותר מהר מנייר עיתון." ותקווה אומרת, "אבל אין לי ברירה.. שבין כה הפלאפל יברח בלי להתחתן ובלי בטיח אם אני לא אתאפק ואתן לו לחגוג שם למטה במקום להעמיד לו אותו וזהו.. להעמיד לו אותו וזהו.." ואז בטי שואלת, "לבד את לא יכולה להרגיע את עצמך?" ותקווה עונה, "איפוא, מה לא ניסיתי וכלום, בלאש, אני אש, מזל עקרב.. בלי חיקויים.. רק המקור יעשה את העבודה." ובטי אומרת, "אז אנחנו בצרות, כי אם תמצאי מישהו מקור שיעשה את העבודה, בסוף כל השכונה תדע, והפלאפל ישמע, וההורים שלך יהרגו אותך, והשם הטוב נשרף יותר מהר מנייר עיתון.." ותקווה אומרת לה, "אל תשכחי שאני טיפוס פרקטי ולא מעניינות אותי שטויות משוטות."
(מתוך "תקווה")
בשפה אוטנטית, עם הרבה הומור, לימור טופז הלוי מלווה אותנו סיפור אחר סיפור, דמות אחר דמות בין סמטאות הנפש ונבכי החיים. סיפורים רגישים, מצחיקים, מחייכים, חלקם אפילו מפתיעים. קובץ של שישה-עשר סיפורים נפלאים.
צריך לכבות את האור בירושלים / לימור טופז הלוי
הוצאת כנרת
